״כן!״, עונים השניים ביחד.

מאיה:  החיים בבית היו ממש קשים. תבינו, דוד הוא הנפש התאומה שלי ואהבת חיי, יש לנו שני ילדים ורציתי לשמור על המשפחה שלנו, אבל לא היה לי עם מי לדבר. דוד בשלו, עם כל המצוות החדשות, ואני, אמורה להבין ולא לפגוע בדת. הוא התחיל להניח תפילין, להתפלל בבית הכנסת, לבקש שאשמור כשרות ושבת, ויום אחד חזר הביתה לבוש בחליפה שחורה. אז הבנתי שזו לא איזו הרפתקה זמנית, והרגשתי שהקרקע נשמטת לי מתחת לרגליים.

דוד:     באותם ימים באמת לא הבנתי את מאיה. הייתי בטוח שאני רואה את האור, והיא לא מוכנה לתת לי יד כדי שאמשוך אותה אליי מתוך האפלה בה היא שרויה.

מאיה:  בהתחלה ניסינו למצוא בסביבה שלנו אנשים שיעזרו לנו, אבל אף אחד לא הבין אותנו והזוגיות נראתה חסרת סיכוי לחלוטין. דוד מושך לצד זה ואני לצד שני, קשה להיפגש באמצע, קשה להתפשר, קשה לראות את החיים מבעד לעיניו של האחר. ולי לא הייתה שום כוונה להפוך את עצמי ואת הילדים לדתיים. התחלתי להבין שהמשפחה שלי הולכת ומתפרקת.

איך התבטאו הקשיים בחיי היומיום?

מאיה:  למשל, בשבתות. הילדים היו רגילים לנסוע לטייל והיו מחכים לזה, ופתאום, זה אסור! הטיולים בטבע והנסיעות לסבא וסבא בשבת היו חשובים לנו כמשפחה, וכעסתי נורא. לא רציתי לאבד את החוויות האלה.

דוד:     רבנו והתווכחנו בלי סוף, והילדים, שהיו עדים למריבות נכנסו ללחץ. הבית הפך למקום לא נעים. היום, אני יכול להגיד ברוך השם שהיו בינינו הילדים שלנו, והאהבה והחברות שעדיין חיברה בינינו בקשר אמיץ. הם, בעזרת הסדנה, עזרו לנו לשמור על המשפחה שלנו.

מאיה:  באותם ימים נוראים, הייתי בטוחה שנתגרש, כי לא ראיתי שום דרך שתעזור לנו לגשר על הפערים העצומים. ואז הגיעה המודעה של ׳התקשרות זוגית׳.