קרדיט לכתבה: מקור ראשון
חמש נשים שבני זוגן עזבו את הדת מספרות על הגילוי והאובדן, על הפשרות הקשות ועל ההחלטה להישאר יחד, למרות הכול
צילום: מקור ראשון
אביה רטנר לא תשכח לעולם את השיחה שבה הודיע לה יוסף בעלה שהוא והדת כבר לא. "אני זוכרת על איזה ספסל ישבנו. הייתי עם בטן ענקית של חודש שמיני, והוא אמר שהוא לא רוצה יותר להיות דתי. הרגשתי שהעולם קורס. הייתה שיחה מאוד קשה ואחריה כלום. הבית המשיך להיות דתי, לא דיברנו על זה. אחרי שילדתי, הבנתי שצריך להתחיל להתמודד עם זה".
את הדברים האלו מספרת אביה באוהל ה"יורט" של עמותת "התקשרות זוגית" במושב גמזו, שם בחרנו להפגיש את הנשים עם אביטל ועמי ברעם מקימי העמותה, שמכירים גם הם את הסיטואציה מניסיונם האישי. לפני 13 שנה טלטל עמי את הזוגיות שלו ושל אביטל כשחזר בתשובה. הם החליטו להישאר יחד למרות הקשיים, וכשהבינו שהידע שצברו יכול לסייע לזוגות במצב דומה, הקימו את העמותה. היום הם מלווים את כל סוגי הזוגות המעורבים: זוגיות דתית־חילונית לכתחילה וזוגיות שבה אחד מבני הזוג יצא בשאלה או חזר בתשובה.
"במערכת זוגית יש ציפייה שמה שהיה הוא שיהיה", אומרת אביטל, "שאם אמרנו והסכמנו על משהו – זה יהיה ככה לנצח. פתאום כשהתמונה הזאת מתפרקת, יש קושי גדול מאוד לבצע 'עדכון מערכת'".
אבל לפני השבר הייתה זוגיות של גבר ואישה, שבחרו זה בזו. "כשהתחתנו לפני 14 שנה, היינו דוסים ממש", מספרת שרה לוי, "למדתי במכללה חרדית, הוא למד במרכז הרב במסלול לרבנות. חלום של בית תורני, רב עיר. אחרי שלוש שנים וחצי, בעקבות משבר, הוא התחיל לחשב מסלול מחדש ולאט־לאט עוד משהו ועוד משהו הפסיק לפעול. בהתחלה הייתה יותר הכחשה ורק אחרי שבע שנים הוא החליט לצאת בפניי מהארון הדתי".
צילום: מקור ראשון
גם חגית בן־אריה מספרת על תהליך שליווה את חייהם המשותפים: "כשנועם ואני הכרנו, הוא שאל את עצמו אם הוא רוצה להיות חילוני או דתי והחליט שהוא רוצה להיות דתי: משפחה דתית, חינוך דתי לילדים. עם השנים היו פחות תפילין, פחות תפילה, עד שהגיע למצב שהוא יוצא מהבית בלי כיפה ביישוב. בפעם הראשונה ששאלתי אותו הוא אמר שלא נוח לו ושהכיפה נופלת ברוח. עם הזמן הוא התחיל לספר לי שהוא מתחיל לחשוב על ענייני דת, אם לשמור או לא. כשהוא אמר שהוא כבר לא דתי – זה גרם למשבר".
נועה בן־זמרה מספרת: "כשהכרנו, אבנר היה דתי. ידענו שיש פערים, אבל לא היו שאלות על הדת וקיומה. אנחנו נשואים שבע שנים, ושנה וחצי בערך אחרי החתונה התחילו דיבורים על חיפוש עצמי. לפני שנתיים־שלוש זאת הייתה אמירה חותכת: אני לא דתי".
וגם מרגלית אפלבאום משתפת: "התחתנו לפני 19 שנה. היינו זוג דתי פלוס: גנים תלמוד תורה, בית ספר תלמוד תורה, ולאבי הייתה כיפה גדולה שהלכה והצטמצמה".
רוצה לשמוע על התכנית? השאירו פרטים ונחזור
מכה מתחת לחגורה
כל הנשים שדיברנו איתן מספרות על תקופה של הסתרה, החלטה שקיבל בן הזוג והן לא היו שותפות לה. עמי מנסה להסביר: "השינוי מגיע בדרך כלל סביב גילי 26־30. שם מגיעה החזרה בתשובה או היציאה בשאלה. לוקח זמן להתבשל ולעבור תהליך ולעשות את השינוי. זה מקנן באדם קודם, אבל זה הגיל שכבר נוצרת בשלות אישית. גם הזוגיות מגיעה לנקודה מסוימת וכל אחד מתחיל לתפוס כיוון ומאפשר לעצמו את התהליך.
"אצל חלק מהאנשים מתרחש גם סוג של גיל התבגרות, במיוחד אצל מי שלא עברו את גיל ההתבגרות בצורה בריאה, זה מתפרץ – מימוש עצמי, ביטוי עצמי, שלא יגידו לי מה לעשות".
איך נודע לכן על השינוי שבן הזוג עובר?
מרגלית: "סמוך ללידה הרביעית עברנו לעלי. ראיתי שעובר עליו משהו. הוא הלך לפסיכולוג ידוע וטוב בירושלים. אחרי ארבעה מפגשים הוא ביקש שאצטרף. במפגש הוא אמר שהוא לא בטוח אם הוא אוהב אותי ורצה שנתגרש. הפסיכולוג אמר שיגיע הביתה, יארוז תיק, והחוצה. הייתי בהלם ואז זעמתי, אבל הזעם יצא על הפסיכולוג ולא על אבי. אחר כך הבנתי שהשאלות על האהבה היו תירוץ, ושאבי לא הבין איך אפשר לגדל ביחד ארבעה בנים דוסים. כשהבנתי שתמיד קיימת האופציה להתגרש – נלחמתי בשיניים. אמרתי לו שאפשר – לא משנה מה.
"עשר שנים בערך הוא היה חילוני בארון. בעבודה ורחוק מהיישוב היה משהו אחד, וביישוב וליד הילדים, אחרת. הגילוי עצמו הוא כמו בגידה. איך אתה מעז לקום ולעשות שינוי? איך אתה מעז לשנות את מה שסגרנו מתחת לחופה? חיכיתי שיעבור לו. אחר כך חיפשתי אשמים, האשמתי את אח שלו שהשפיע עליו, האשמתי את האוכל הלא כשר שהוא אכל בטיסות, כי אומרים שאוכל לא כשר מוריד ביראת שמיים. לקח לי הרבה זמן להפנים שזה פה להישאר. שנים הייתי מרירה. היו בי מרירות וזלזול כלפיו, זה התבטא בכל מיני מכות מתחת לחגורה, אפילו ליד הילדים".
צילום: מקור ראשון
אביה: "זה היה אובדן ואבל, וממש תחושת בגידה. כשיוסף הודיע לי רשמית, זה בא משום מקום. כשהתחתנו הוא לא היה הולך לתפילה בשבת בבוקר. הוא התחיל לעבוד בבית ספר חילוני, והתחיל ללכת עם כובע כי הוא לא רצה להרגיש שהוא מייצג את הדת. אבל הרגשתי שזה לא היה רק כובע".
נועה: "לאבנר היו מסביב כמה חברים טובים שעברו תהליך יציאה בשאלה. הוא התבשל עם זה הרבה זמן, וראיתי שמשהו לא זורם לו ביומיום. כשהוא ביקש שנדבר היה לי ברור שזאת שיחה על הדת. הוא אמר 'אני לא מאמין בזה. אני לא מאמין בא־לוהים, אני חושב שיש הרבה סתירות והרבה דברים לא הגיוניים בכל מה שאנחנו עושים'. הרגשתי שהוא עושה לי דווקא. הייתי מאוד 'אנטי' לחברים שלו שהיו שם. כשהוא היה נפגש איתם – היה פיצוץ שלם. הייתי מאוד בהכחשה וחשבתי שזה בהשפעתם. מבחינתי זה היה 'תישאר פה, אני אחזיר אותך'".
כולן צוחקות בהזדהות. גם הן האמינו שבכוחן להפוך את ההחלטה. "זו הייתה יותר הכחשה שלי מאשר הארון שלו", ממשיכה נועה. "באמת בהתחלה אמרתי לו 'הבטחת לי משהו אחד. כשאתה לבד תעשה מה שאתה רוצה, כשאנחנו ביחד תעשה מה שהבטחת'. אבל לא היה לו טוב. התחלתי לראות אותו, להבין שהוא מדבר על עצמו, על מה שהוא מאמין ועל מה שאני גורמת לו לעבור כשאני לא רואה אותו בסיפור. השיחות בינינו הפכו להיות טובות מאוד ואני הבנתי שזה באמת משהו שלו, שהוא מאמין בו. היום כל הנישואין שלנו עברו דרך של הבנה והכלה ולמידה איך להקשיב באמת, אבל זה עדיין לא פשוט".
עמי מבין היטב את התחושות: "הצד שנשאר כפי שהיה, לא פעם ירגיש נבגד. האדם שעושה את השינוי מתחבט בינו לבין עצמו לאורך זמן, אבל הצד השני חווה את הצעד הזה כפתאומי: 'לא סיפרת לי ולא עברנו יחד את התהליך'. זה מחריף את הבגידה".
רוצה לשמוע על התכנית? השאירו פרטים ונחזור
היה בכן פחד ממה יגידו? לצאת בעצמכן מהארון?
שרה: "אף אחד לא מעניין אותי. אבל לבעלי קשה. הוא נבוך: מה יגידו, איך אני נראה".
נועה: "אני הפוכה. אני אדם שהפידבקים מהסביבה מאוד משפיעים עליו. בהתחלה הייתי אומרת לו 'אבנר, שכחת כיפה'. היה אומר לי 'אה, נכון'. והיה לוקח ושם בכיס. עם הזמן הוא היה עונה לי 'לא שכחתי אותה. השארתי אותה במודע'. היום זה לא מעסיק אותי. אני יודעת שהיא לא שם.
"לפני הריאיון התלבטתי אם החשיפה מתאימה לי, ואמרתי שאלך על זה, כי זו האבן האחרונה בדרך להשלמה. אני יוצאת עם זה ואני מדברת על זה. הוא לא דתי, ואני באתי לספר את הסיפור ולעשות את הצעד האחרון שלי. אנחנו חיים בקהילה מהממת, צעירה ופתוחה. כשהוא אמר לי שהוא אומר דבר תורה שאלתי 'איפה?', והוא ענה שזה שהוא לא דתי לא אומר שזה לא נכנס לו ביומיום. החברים שלו צוחקים עליו שהוא צריך להוציא את זה מהמערכת כי תמיד יש לו ציטוטים דוסיים. מבחינתי שלא יפסיק, שיישאר בקשר".
אביה: "מול המשפחה שלי אני שלטתי בכמה ואיך, ומול המשפחה שלו – זה היה שלו. בהתחלה הסכמתי שהוא יהיה בלי כיפה כשאנחנו ליד ההורים שלי, והם הבינו בלי שאמרתי. ואז נוספו האחים. ועכשיו נשאר מעגל אחרון".
צילום: מקור ראשון
לא על גב הילדים
כשליש מהזוגות שעוברים ב"התקשרות זוגית" מגיעים לעמותה אחרי שאחד מבני הזוג יוצא בשאלה. לעמי ואביטל חשוב לחדד שהם מלווים זוגות ש"התמונה שלהם התפרקה" לא רק בעקבות יציאה בשאלה אלא גם בנסיבות אחרות, כמו חזרה בתשובה או שינוי גדול אחר אצל אחד מבני הזוג. הם מספרים ש־95 אחוזים מהזוגות שמגיעים אליהם נשארים נשואים. הליווי של "התקשרות זוגית" מציע סדנאות שנמשכות שלושה־ארבעה חודשים וכוללת מפגשים עם אנשי מקצוע. "קהילת הבוגרים" של זוגות שסיימו את הסדנאות נפגשת באירועים שנתיים, בפיקניקים וללימוד משותף.
אביטל: "אחד הדברים החשובים הוא להכיר בכך שהשינוי קיים, ושהוא מאלץ את שני בני הזוג להפשיל שרוולים ולעשות תהליך של שינוי זוגי משמעותי. אם אין הבנה, רצון וכלים לעשות את זה – זה לא יחזיק מעמד. לזוג כזה, בטח בהתחלה, אין פריבילגיה לזרום. הוא צריך לנהל. אחרת זה פוגע באיכות החיים ומשפיע על הילדים. ילדים יכולים להתמודד עם פערים בין ההורים, אבל קשה להם להתמודד כשההורים עושים משיכת חבל על גבם".
כל הנוכחות מסכימות שאחת השאלות הגדולות היא איך לתווך לילדים את התהליך שעובר האב ואת הפערים באורח החיים. "נועם ואני באנו ל'התקשרות' כדי להבין איך לספר לארבעת הילדים שלנו", מספרת חגית. "בשבת של התקשרות עם עוד זוגות מעורבים, הבת שלי, בת 18, אמרה שזה חיזק אותה ושהיא יודעת עכשיו שיש אפור בחיים ולא רק שחור־לבן. כל מיני דברים שמבחינתנו היו משבר, אצלה עברו חלק".
נועה: "אצלנו הקטן בן שנה, אבל הגדול בן ארבע וחצי. אנחנו עושים תורנויות בוקר, וכל פעם מישהו קם לילדים. הוא יודע שאם אבא קם איתו בשבת מותר לו לצייר, ושאם אמא קמה הוא שׂם את הצבעים בצד. החלטנו שאנחנו רוצים שהם יהיו חשופים לשתי העמדות וכשהם יגיעו להחלטה זה יהיה מדעת ומתוך קבלה והבנה. אין לי איך לשנות את בעלי והפסקתי לרצות. כמו שאני מאמינה בדרך החיים שלי הוא מאמין בשלו וכמו שזכותי לחנך את הילדים שלי איך שאני רואה, זכותו לחנך את הילדים שלו. כל אחד מאיתנו מקווה שכשהילדים יהיו גדולים הם יבחרו את מה שנכון להם ולא מה שנכון להורים".
שרה: "יש לנו ארבעה ילדים. כמה שחששנו לספר להם – גילינו שהם יכולים לשאת את זה. הבית הוא דתי, בתוך הבית גם בעלי מקפיד על הכול. לפעמים עולות שאלות כמו 'לאבא מותר להדליק את המזגן ולנו אסור?' והתשובה היא 'אבא מכבד את הבית והוא לא מדליק את המזגן בשבת'".
מרגלית: "אצלנו אנחנו אומרים 'אבא הוא לא גוי של שבת'. כשסיפרנו לילדים הושבנו אותם על הספה ואמרתי, 'ילדים, אתם יודעים שאבא כבר לא שומר תורה ומצוות, ואתם יודעים כמה הוא באמת עושה מצוות". הוא תרם כליה, מתנדב בזק"א ובידידים".
צילום: מקור ראשון
רוצה לשמוע על התכנית? השאירו פרטים ונחזור
בשני קולות
השיחה מתמקדת בתחושות ובחוויות של הנשים שנשארו דתיות, ואני מבקשת מעמי להביא גם את הקול של הצד השני, היוצא בשאלה. "בן הזוג מרגיש חנוק, אבל הוא לא תמיד מודע בזמן אמת למה שהוא עובר וכמה רחוק זה ילך. אחרי שיש הבנה, יש מצד אחד רצון לשנות ומצד שני תחושת אשם: הוא מקלקל, הוא שובר, הוא בא עם דרישות חדשות ולא יודע האם הבית והמשפחה יוכלו להחזיק את השינוי. יש גם קושי לספר ולהיחשף. יש אנשים מבוגרים עם קריירה וילדים שחוששים לספר להוריהם על כך".
מה לדעתכן הכי קשה לבני הזוג שלכן?
נועה: "קשה לו שאני הולכת 'על בליינד', כי ככה אמרו".
חגית: "הוא היה רוצה שהשבת בבית לא תהיה כזו קדושה. שנוכל לנסוע לטייל בשבת. הוא מסתכל בטיול על משפחות חילוניות ואומר 'אין להם דאגות'".
אביה: "אנחנו במי מושך יותר חזק. כבר סיכמנו שאתה משתמש בטלפון בשבת, עכשיו אתה גם רוצה לנסוע בשבת? אל תגזים. בהתחלה, כל שיחה הייתה פיצוץ. היום אני חושבת ששנינו מבינים שכל אחד מחזיק בצד אחר כי כל אחד צריך דברים שונים בשבת. יש לנו שני ילדים, אנחנו בשגרת חיים לא הגיונית ושבת היא הזמן שלנו. כרגע אנחנו בונים את זה ביחד".
לצד קבוצות שקשורות ל"התקשרות זוגית", כמו ווטסאפ של בוגרי התוכנית, יש קבוצת פייסבוק שפתוחות לכולם: "דתילונים" שמיועדת לזוגות מעורבים ו"אשת חיל(וני)" שמיועדת לנשים דתיות שנמצאות בזוגיות עם חילונים.
צילום: מקור ראשון
יש לכן טיפ לזוגות שנמצאים במצב דומה?
מרגלית: "תמצאי את העוגנים שלך. זה שהמשפחה הקרובה יודעת, עזר לי מאוד. לא הייתי מצליחה לעבור את זה אם הייתי צריכה להסתיר. גם קבוצות הווטסאפ עם נשים מדהימות שבאותו מצב, ושל עוד זוגות שעברו איתי את הסדנה, עוזרות מאוד".
אביה: "מעבר לעוגן, בקבוצות יש גם מקום שבו מרגישים הכי נורמליים בעולם. פתאום אני לא עב"ם. יוסף רצה לשתות בירה בפסח. השאלה איך לאפשר את זה היא לגיטימית בקבוצה".
שרה: "בעלי עשה לי את זה פסח אחד. התפוצצה לי בירה במקפיא. הטיפ שלי הוא לפתוח את הראש ולהיות יצירתיים. תמיד לחפש כמה אופציות לפתור פלונטר. למשל לרצון שלו לשחות עם הילדים והמשפחה, שכרנו בריכה לפי שעות והלכנו כל המשפחה לבריכה יחד".
חגית: "למדתי לדייק את הצרכים ואת הקווים האדומים שלי, ולא להילחם על הדברים שהם לפני הקווים. זה מאפשר להוריד את הפחד שאם עכשיו אני אוותר – יבואו עוד ויתורים".
נועה: "בעיתות משבר אני מזכירה לעצמי שהשקפת העולם שלו השתנתה, אבל מכלול התכונות שבגללן התחתנתי איתו לא השתנו. הוא עדיין עוזר, אני עדיין אוהבת את החוכמה ואת הידע שלו, גם אם היום ההשקפה היא לכיוון אחר".