"לקח זמן עד שהוא חזר בתשובה, אבל התחילו סימנים", מספרת קרן. "חזרנו מחו"ל, הוא הלך לעבוד, והחיים שלנו נמשכו כרגיל. כבר היינו הרבה זמן יחד וגרנו יחד. הדבר היחיד שהשתנה הוא שאורן התחיל ללכת לקורס קבלה".
אורן: "הלכתי מתוך סקרנות. אבל עם הזמן היתה לי שם חזרה בתשובה אמיתית. בלי ציצית שבת או כיפה, אבל התחלתי להתוודע ליהדות, למושגים בסיסיים. סיימתי את הקורס עם צמא גדול מאוד. הרגשתי שיש בי חלל למלא".
הם שוחחו על נושא הדת והחזרה בתשובה עוד לפני הנישואים. "דיברנו הרבה על מסורת", אומרת קרן, "שנינו חושבים שזה נחמד ושהיהדות מקסימה. אבל הבהרתי לאורן בפירוש שאני לא אנהל אורח חיים דתי".

אורן: "היה בינינו משבר גדול. היא אמרה לי, 'תבטיח לי שלא תשמור שבת', ואני הבטחתי. בתוך תוכי אמרתי שיהיה בסדר, אין לי צורך לשמור שבת, זה לא בוער לי. אני בתהליך שמרגיש נכון, וזהו".
קרן: "התחתנו כשאורן היה בקטע יהודי, אבל בלי כיפה או ציצית ובלי לשמור שבת. זה היה בסדר גמור מבחינתי, אני לא בקטע של אנטי־יהדות". אלא שככל שחלף הזמן, אורן החל לחוש קרע פנימי שהלך והתעצם. "ידעתי שיש פער גדול בין מה שסיכמנו לבין מה שאני צריך לעשות. המשכתי ללכת ללימודי דת. הכיפה הגיעה רק אחרי שני ילדים – הרגשתי שאם אני לא שם כיפה ושומר שבת, אני מת".

"הוא עשה את זה בבום", משחזרת קרן בכאב. "עכשיו כיפה. עכשיו שבת. עכשיו לא אוכלים יותר אצל ההורים. וזהו. זה היה קשה מאוד, היו לנו כבר שני ילדים קטנים, יונתן (היום בן 6) ונעמי (5), והמשבר היה גדול. בתוך התהליך הזה גם נאלצנו להתמודד עם המשפחה המורחבת, משני הצדדים, שהתנגדה בתוקף שנהיה דתיים. הם אמרו לי: 'אל תיתני לו'. ובזמן הזה יש לי בבית שני ילדים, ובעל עצוב מאוד, מדוכדך, שקשה לו עם הסיטואציה שלא מקבלים אותו".

"הרגשתי שכל העולם נגדי", מסביר אורן. "כולם אמרו לי 'השתגעת?', 'אתה דפוק?', 'איך אתה עושה דבר כזה לילדים שלך ולאשתך?' אפילו המשפחה שלי, החברים שלי – כולם היו נגדי".
קרן אומרת שהקושי הגדול שלה לא היה להתמודד עם המציאות המשתנה אלא לסלוח לבעלה על שלא כיבד את ההסכם ביניהם, את רצונה באורח חיים אחר. "כעסתי שבן הזוג שלי כפה עלי משהו שסיכמנו שלא יהיה. היה לנו שיח כואב מאוד, עם הרבה בכי".

"גם אצלי היה קושי גדול", עונה אורן. "הבנתי שאני רוצה לקבל על עצמי עול תורה ומצוות, ושאשתי נגדי. זה גרם לי לקונפליקט פנימי עצום, ותוך כדי התהליך הבנתי שזה בסדר שהיא תדליק אור ותיסע בשבת".

קרן: "הגענו לאיזשהו הסכם לא כתוב שאני יכולה לנסוע עם הילדים בשבת לטיול או לאירוע, אבל בפועל אני לא עושה את זה. בהתחלה עוד עשיתי, עכשיו אנחנו בדרך כלל בבית בשבת. לפני חודשיים אמרתי לילדים בשבת 'בואו ניסע לטייל', והבן שלי אמר: 'אמא, התבלבלת, את בטח מתכוונת שניסע באופניים'. היו לי דמעות בעיניים, מה תגיד לילד בן 6? אבא לא נוסע ואמא כן? אז אמרתי: 'אתה צודק, נוסעים באופניים'. הרגשתי ששוב ויתרתי, שזו לא הבחירה שלי. אבל זאת המשפחתיות שלי, ואני בוחרת במשפחתיות. למדתי להסתכל על הצדדים החיוביים. היום אני כבר לא כועסת.

"הטעות של אנשים דתיים היא שהם חושבים שלחילונים אין ערכים, ולכן הם אלה שמוותרים יותר. אבל גם לחילוני יש דרך שבה הוא רוצה לחנך את הילדים. למשל טיולים בשבתות הם חלק חשוב מאוד מהמשפחתיות החילונית, וזה חזק לא פחות ממה שיש לדתיים".

"אבל גם אני מוותר", מתערב אורן. "הילדים שלנו לא לומדים בחינוך דתי. דיברתי עם בורא עולם, אמרתי לו שהוא יודע מה אני רוצה, אני מתפלל על זה, אבל אני לא אהרוס בשביל זה את הזוגיות ואת שלום הבית. קרו לי הרבה ניסים בכל מה שקשור להבנה של קרן את הצרכים שלי. למשל זכיתי שהיא מקבלת בהבנה את עניין הטהרה והטבילה במקווה. זה לא מובן מאליו, זה נס גדול בשבילי. התפללתי על זה הרבה, בבכי, ופתאום, יום אחד דופקות בדלת שתי בחורות מבני ברק, היא יוצאת לדבר איתן, חוזרת אחרי חצי שעה, מספרת לי שדיברו איתה על טהרה – ומאז היא מקיימת את זה".

"זה נכון", היא מאשרת. "אני מאמינה שדברים לא קורים סתם. אם אנשים באו אלי – היה משהו מאחורי זה. אמרתי לעצמי, 'תנסי ותראי', הלכתי למקווה, וזה היה אפילו די נחמד ומרגש. זה לא בא ממקום של אילוץ".
חיוך מתפשט על פניו של אורן כשהוא שומע את הדברים. "יש לי כשרות, שבת וטבילה במקווה, אז אני שמח בחלקי. כל השאר זה בונוס".
"לקח לו שנים להגיד משפט כזה", אומרת קרן בהפתעה. "הרבה בגלל הסדנה, זה לא היה ככה בעבר".
אורן: "העזרה של הרב בסדנה עזרה מאוד. הלכנו אליו, והוא אמר לי שאני יכול לאכול אצל אמא שלי ואצל אמא שלה".
קרן: "בשנה הראשונה, הרב היה לטובתי. הוא אמר לאורן במילים עדינות – הגזמת קצת. כשהלכנו אליו אחרי שנה לשאול אותו על חינוך הילדים, הוא הציע שנשקול לשלוח את הילד לבית ספר דתי ואת הילדה לבית ספר חילוני. עלי זה לא היה מקובל".